1מהו דתימא שתאמר כי בכך בטולי ביטול מוחלט בטלה מחשבתו הראשונה, כיון שאינו יודע לשם מה הצניע, על כן קא משמע לן הוא התנא במשנתנו משמיע לנו כי כל העושה פעולה בדבר מסויים שעסק בו כבר בעבר — על דעת ראשונה הוא עושה.2א אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחייב היה ר' מאיר אף במוציא בשבת חטה אחת לצורך זריעה. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, שהרי כאשר שנינו במשנה שיעור הוצאה האסורה בזרעים לשון "כל שהוא" תנן שנינו, וכיון שכלל הוא שכל סתם משנה שלא נזכר שם אומרה, כשיטת ר' מאיר היא, אם כן הרי שדבר זה מפורש כבר! וזה כולל בודאי גם שיעור של פחות מחיטה. ומתרצים שהיה בכל זאת צורך בכך, שכן מהו דתימא שתאמר שלשון "כל שהוא" ששנינו — הכוונה היא לאפוקי להוציא מן ההכרח שיהא שיעור גרוגרת, ואולם לעולם אינו חייב עד דאיכא שיש במה שהוא מוציא שיעור של לפחות כזית, על כן קא משמע לן הוא משמיע לנו ש"כל שהוא" הריהו אף גרעין אחד. מתקיף לה מקשה עליה על השיטה הראשונה רב יצחק בריה בנו של רב יהודה: אלא מעתה שאנו תולים כל דבר רק בכוונתו של המוציא ולא בשיעורים המקובלים, אם חישב להוציא את כל ביתו בבת אחת, הכי נמי דלא מיחייב כך גם כן תאמר שאינו מתחייב עד דמפיק לכוליה עד שמוציא את כולו בבת אחת?! ומשיבים: אין להשוות, שכן התם שם במחשב להוציא את כל ביתו — בטלה דעתו אצל כל אדם, שכן רוב האנשים אינם עושים כך, ולכן אין כוונתו נחשבת.3ב ועוד שנינו במשנה שכל אדם, שאינו רגיל להצניע דברים אלו אין חייבין עליו אינו חייב על הוצאה בשיעור קטן, אפילו על דבר שהוצנע אלא כשיעורו המקובל. ומעירים: מתניתין משנתנו זו היא לא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר. דתניא שכן שנינו בברייתא, כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע שאינו ראוי בעיני אנשים ולכן אף אין מצניעים כמוהו, ואין מצניעין רגילים להצניע כמוהו, והוכשר משום מה לאדם זה והצניעו, ובא אדם אחר והוציא אותו — נתחייב זה המוציא במחשבתו של זה המצניע.4ג אמר רבא שכך אמר רב נחמן: הוציא בשבת כשיעור גרוגרת זרעים לאכילה, ונמלך עליה בתוך כדי דרכו להשתמש בה לזריעה, אי נמי או גם כן התכוון להוציאה לזריעה, ונמלך עליה לאכילה — חייב, ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, שכן זיל הכא — איכא שיעורא, וזיל הכא — איכא שיעורא אם תלך לכאן, על פי המחשבה הראשונה — יש שיעור הראוי לחייבו, ואם תלך לכאן, אחרי המחשבה השנייה — יש שיעור הראוי לחייבו! ומשיבים: בכל זאת יש בדבר חידוש, שכן מהו דתימא שתאמר כי כדי שיתחייב בהוצאה בעינן צריכים אנו שתהא העקירה והנחה בחדא מחשבה במחשבה אחת, והא ליכא והרי אינה, ושמא משום שינוי הכוונה, הריהו כאילו עשה שני חצאי מלאכה נפרדים, על כן קא משמע לן הוא משמיע לנו שהרי זו מלאכה אחת האסורה ולכן חייב.5על סמך הלכה זו בעי שאל רבא: הוציא זרעים בשיעור של כחצי גרוגרת, שהוא פחות מכדי שיעור הוצאה, לצורך זריעה, ובינתיים נרטבו הזרעים ותפחה עד כגרוגרת, ונמלך עליה שתהא לאכילה, מהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: אם תמצי תרצה לומר כי התם שם במקרה הראשון הוא דמיחייב שמתחייב, משום דזיל הכא — איכא שיעורא וזיל הכא — איכא שיעורא שאם תלך לכאן, אחר מחשבתו הראשונה — יהא שיעור, ואם תלך לכאן אחר מחשבתו השניה — יהא שיעור, ואולם הלא הכא כאן, כיון דבעידנא דאפקה שבזמן שהוציאה לא הוה ביה היה בה שיעור אכילה ולכן לא מיחייב מתחייב, או דילמא שמא: כיון שאילו אישתיק היה שותק ולא חשיב היה חושב עליה כלל היה מיחייב מתחייב על המחשבה של הוצאה לצורך זריעה, ואם כן השתא נמי מיחייב עכשיו גם כן יתחייב, שהרי אפילו לפי המחשבה השנייה היתה זו הוצאה עכשיו.6ואם תמצי תרצה לומר כי כיון שאילו אישתיק ולא חשיב חשב עליה — הריהו מיחייב מתחייב על המחשבה של הזריעה, השתא נמי מיחייב עכשיו גם כן מתחייב, אם הוציא זרעים בשיעור כגרוגרת לצורך אכילה, וצמקה ונפחתה משיעורה ונמלך עליה לזריעה, מהו הדין בכגון זה? הכא כאן ודאי כי אישתיק כאשר הוא שותק ולא היה משנה את מחשבתו — על המחשבה קמייתא הראשונה לא מיחייב היה מתחייב, שהרי אין בה כשיעור הראוי לה, או דילמא שמא בתר השתא אזלינן, ומיחייב אחרי מחשבה של עכשיו אנחנו הולכים, ומתחייב, ואם תמצי תרצה לומר כי בתר השתא אזלינן אחרי מחשבה של עכשיו אנו הולכים, ומיחייב ומתחייב, ואם כן, נשאל, אם הוציא כגרוגרת לצורך אכילה וצמקה בדרך ונהייתה פחות מכגרוגרת, וחזרה ותפחה לכדי שיעור גרוגרת, מהו הדין בכגון זה, האם יש דיחוי לענין שבת, ונאמר כי כיון שברגע מסויים לא היתה הגרוגרת ראוייה לאכילה שוב אין כאן מקום לחיוב, או שמא אין דיחוי לענין שבת, והרגע הקובע הוא רק זה של העקירה וההנחה? לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.7ד בעא מיניה שאל ממנו רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? ומתחילה מבררים את השאלה: למאי למה, לאיזה ענין נשאלה שאלה זו? אי אם לענין שבת — הרי כדי לחייבו בהוצאה כשיעור גרוגרת בעינן צריכים אנו שיהיה ואין די בכזית, ואי אם לענין טומאה — כביצה אוכלין בעינן צריכים אנו שיהיה לכל הפחות, ובפחות משיעור זה אין טומאה חלה עליו! ומשיבים: לעולם לענין שבת היתה השאלה, וכגון דאיכא שיש כבר באותו בית פחות מכביצה אוכלין, והאי וזה שיעור הכזית שנזרק משלימו לכדי שיעור כביצה. והשאלה היא מאי מה יהא הדין בכגון זה, האם נאמר כי מאחר שכזית זה מצטרף למצוי בבית ומתחייב לענין טומאה — מיחייב נמי יתחייב גם כן לענין שבת, או דילמא שמא: כל שהוא לענין שבת שיעור של כגרוגרת בעינן צריכים אנו שיהיה כדי לחייבו. אמר ליה לו רב נחמן: כבר תניתוה שניתם אותה את הברייתא שיש בה תשובה לשאלה זו. ששנינו, אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שבמקדש, שיעורן — כגרוגרת להוצאת שבת, ואמאי ומדוע יהא שיעורן כך? לימא נאמר: מכיון שלענין8יוצא שאסור להוציא מן הלחם המקודש לחוץ לחומת העזרה שיעורו — כדי להתחייב בכזית, אף לענין שבת נמי גם כן יהא שיעורו — בכזית! ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה?! התם, שם — מדאפקיה מרגע שהוציאו מחוץ לחומת העזרה איפסיל ליה נפסל לו באיסור יוצא, אבל לענין שבת לא מיחייב אינו מתחייב עד דמפיק ליה שמוציא אותו לרשות הרבים הרחוקה מחומת העזרה, הכא כאן — שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין ביחד הן באות ומאחר שכזית זה נחשב לענין טומאה — ייחשב אף לענין שבת.9א שנינו במשנה שאם חזר והכניסו המצניע לאותו חפץ ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותו צורך מיוחד שהחשיב אותו, שוב אינו חייב על הוצאתו אלא כאשר הוציאו כשיעורו הרגיל והקבוע. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, שהרי כיון שהחזירו, נראה שאינו מחשיבו באופן מיוחד, ונעשה החפץ כשל כל אדם! אמר אביי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שזרקו לאוצר מחסן ומקומו ניכר עדיין לזורק, שיודע היכן מונח. מהו דתימא שתאמר כי כיון שמקומו ניכר הרי עדיין במילתיה קמייתא קאי בענינו, בדינו, הראשון עומד, על כן קא משמע לן הוא משמיע לנו שמדזרקיה מתוך זה שזרקו לאוצר בכך הראה כי בטולי בטליה ביטלו מחשיבותו הראשונה.10ב משנה המוציא אוכלין מביתו בשבת ונתנן על האסקופה מפתן הדלת, בין שחזר הוא והוציאן מן האיסקופה לרשות הרבים, בין שהוציאן אחר — פטור, מפני שלא עשה מלאכתו מלאכת ההוצאה בבת אחת, ובדומה לזה, קופה סל שהיא מלאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה שהיא ברשות הרבים, ועדיין חלק מן הקופה מונחת בפנים, אף על פי שרוב הפירות מצויים כבר מבחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה, ואינו מתחייב על אותם הפירות שבקופה שהוציא לרשות הרבים.11ג גמרא מתחילה שואלים: האי אסקופה מאי איסקופה זו שעוסקים בה מה הגדרתה לענין שבת? אילימא אם תאמר שעוסקים באסקופה שהיא בגדר רשות הרבים, שאינה גבוהה יותר מתשעה טפחים ורחבה ארבעה על ארבעה וראויה לשימוש הרבים, מדוע יהא פטור? הא קא מפיק הרי הוא מוציא את הפירות מרשות היחיד לרשות הרבים! אלא תאמר שמדובר באסקופה המוגדרת כרשות היחיד, שגבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה על ארבעה, מדוע נאמר במשנה "בין שחזר והוציאן ובין שהוציאן אחר — פטור", מדוע יהא פטור? הא קא מפיק הרי בהוצאה השניה הוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים!12אלא יש לומר שאסקופה זו כרמלית היא, והא קא משמע לן ודבר זה משמיע לנו: טעמא טעם הדבר שאמרו שפטור הוא משום שמדובר דווקא כשנח החפץ בכרמלית, הא הרי אם לא נח בכרמלית — מיחייב חייב. אף שעבר על גבי כרמלית, וללמדנו כי מתניתין משנתנו היא לא כשיטת בן עזאי. דתניא ששנויה ברייתא: המוציא מחנות שהיא רשות היחיד לפלטיא רחבה שהיא רשות הרבים דרך סטיו שדרת עמודים שהוא כרמלית — חייב, כיון שעקר ברשות היחיד והניח ברשות הרבים, ובן עזאי פוטר, שלשיטתו כיון שיש בין הרשויות מקום שאין חייבים עליו — פטור.13ד שנינו במשנה שקופה סל שהיא מליאה פירות — אין חייבים עליה אלא אם כן הוציאוה כולה. ועל כך אמר חזקיה: לא שנו דין זה אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין שהם ארוכים, שאף כשמוציא את רוב הקופה עדיין נשאר חלק מכל הפרי בפנים, אבל אם היתה הקופה מליאה זרעוני חרדל — חייב, משום שהוציא כמות של גרגירי חרדל אל רשות הרבים. ומסיקים: אלמא קסבר מכאן שהוא סבור שאגד חיבור של כמה פריטים באמצעות כלי אחד — לא שמיה אין שמו, אינו נחשב לאגד, כלומר, אף שהכל נמצא בסל אחד, אין אנו רואים את הנמצא בסל כיחידה אחת. ור' יוחנן אמר: אפילו מליאה אותה קופה בזרעוני חרדל — פטור. אלמא קסבר מכאן שהוא סבור שאגד כלי — שמיה שמו, נחשב אגד.14אמר ר' זירא: מתניתין משנתנו שלא כשיטת חזקיה דיקא מדוייקת, ושלא כשיטת ר' יוחנן דיקא מדוייקת. ומסבירים: כשיטת חזקיה לא דיקא אינה מדוייקת — דקתני שכן שנינו בה: "עד שיוציא את כל הקופה", ונדייק: טעמא הטעם, דווקא שיוציא את כל הקופה, הא הרי אף אם הוציא את כל הפירות אם חלק מן הקופה נשאר בפנים — פטור, אלמא קסבר מכאן שהיא, המשנה סבורה כי אגד כלי — שמיה שמו, נחשב אגד, שכן מאחר והכלי הוא המאגד אותן והוא עצמו עדיין חלקו בפנים ונחשב כאילו לא יצא — ממילא גם הפירות נחשבים עדיין כנמצאים בפנים. וכשיטת ר' יוחנן גם כן לא דיקא אינה מדוייקת — דקתני שכן שנינו בה: "אף על פי שרוב הפירות מבחוץ", ומכאן נדייק: טעמא הטעם, דווקא שרוב פירות מבחוץ, הא הרי אם כל הפירות היו כבר בחוץ, אף על גב דאגידא אף על פי שאגודה הקופה מגואי מבפנים — חייב, אלמא קסבר מכאן שהיא, המשנה סבורה כי אגד כלי — לא שמיה אין שמו, אינו נחשב לאגד.15ושואלים: ואלא אם כן הוא, הרי קשיא קשה המשנה עצמה מן הסתירה הפנימית שבה! ומסבירים: חזקיה מתרץ לטעמיה מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו, ור' יוחנן מתרץ לטעמיה מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו. ומפרטים: לדעת שניהם מדברת המשנה בשני מקרים שונים, וחזקיה מתרץ לטעמיה מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו: מה ששנינו "עד שיוציא את כל הקופה", במה דברים אמורים — בקופה שהיא מליאה קישואין ודלועין, אבל שהיא מליאה זרעוני חרדל — נעשה כמי שהוציא את כל הקופה, וחייב על הוצאת החרדל. ור' יוחנן מתרץ לטעמיה מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו, מה ששנינו "אף על פי שרוב הפירות כבר בחוץ", יש לומר כי הכוונה היא: ולא אם הוציא את רוב הפירות בלבד, אלא אפילו אם הוציא את כל פירות — גם כן פטור, עד שיוציא את כל הקופה.16ה מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: המוציא בשבת קופת הרוכלין שיש בה מינים שונים, בעיקר מיני בשמים, ונתנה על אסקופה החיצונה של הבית, אף על פי שרוב המינין שבתוכה כבר בחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה. קא סלקא דעתך עלה על דעתנו לומר שהמדובר בקופה המלאה בצררי בצרורות של מיני בשמים, ואם כן קשיא קשה לשיטת חזקיה, שהרי יצאו כבר רוב הצרורות לרשות הרבים, ועם זאת פטור! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך חזקיה : הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — באורנסי בקנים, שהבשמים ושאר מינים עשויים כקנים מאורכים, וכל עוד לא הוצאה כל הקופה נשאר חלקם בפנים.17ועוד מתיב מקשה רב ביבי בר אביי ממה ששנינו: הגונב כיס ארנק בשבת — חייב על גניבת הכיס. ואף שהעובר שתי עבירות בבת אחת אין דנים אותו בשני עונשים. וכאן, כיון שחייב סקילה על חילול שבת לא היה לו להתחייב על הגניבה, ואולם מקרה זה שונה, שכבר נתחייב בגניבה שהתחיל לקחת את החפץ מרשות בעליו וזכה בו קודם שיבא לידי איסור שבת כשהוציאו לרשות הרבים. אולם אם לא הגביה את הכיס ממקומו אלא שהיה מגרר גורר אותו על הארץ ויוצא, שבמקרה זה אין גרירת הכיס נחשבת לגניבה עד שיצא מרשות הבעלים, פטור מעונש על הגניבה, שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד, ברגע שיצא הכיס לרשות הרבים. ולעניננו: ואי סלקא דעתך ואם יעלה על דעתך לומר שאגד כלי — שמיה שנו, נחשב אגד, הרי כאן קדים ליה הקדים איסור גניבה לאיסור שבת! שכן עם יציאת פי הכיס לרשות הרבים נתחייב בגניבה, כי בכך נחשב הדבר כאילו הוציא כבר את הכסף שבתוכו, ואילו לענין שבת לא יתחייב עד שיוציא את הכיס כולו!18ומסבירים: אי אם מדובר באופן דאפקיה שהוציאו דרך פיו תחילה — הכי נמי כך גם כן ומתחייב בגניבה. אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? — דאפקיה שהוציאו דרך שוליו אחוריו ועד שלא יצא הכיס כולו אינו יכול להשתמש בכסף שבו. ומקשים: והאיכא והרי יש מקום חלמה תפירה, שהרי יכול להוציא את הכסף מן הכיס אף מצידו הסגור על ידי קריעת התפרים שמאחוריו,
